חגי לובר לערוץ 7: רק הרס עצמי הופך את החטופים לנושא במחלוקת

Original source (on modern site) | Article images: [1]

ב'כיכר החטופים' בתל אביב ייערך מחר (חמישי) אירוע משותף לארגונים ופעילים מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, בקריאה לאחדות ולחירות. בין הארגונים המובילים גם מטה משפחות החטופים ותנועת 'נפגשים'.

בין המשתתפים ונושאי הדברים יהיה גם חגי לובר, אביו של יהונתן ז"ל שנפל ברצועת עזה ומאז פועל בכל דרך ליצירת שיח אחר. שוחחנו איתו בערוץ 7 על חשיבות האירוע ועל התקווה שמשהו ברחוב הישראלי אכן ישתנה ואולי כבר משתנה.

"האירוע הזה מדגיש את המכנה המשותף סביב נושא שאין לגביו שום מחלוקת, ושרק כישרון מיוחד של העם היהודי מצליח למצוא בו מחלוקת מתחת לאדמה", אומר לובר ומדגיש: "מדובר באחים שלנו, ולא משנה מאיפה הם ומה הם ואם יש להם כיפה או לא, אם בעד רפורמה ואם בעד ביבי. מדובר באחינו שנחטפו לאויב הכי שפל, בן דמותו של הנאצי. הם מוחזקים בתנאים לא אנושיים וכולנו שולחים את ילדינו להילחם כדי להציל את האנשים הללו".

לובר מזכיר ערכים יהודיים בסיסיים כמו ערבות הדדית ופדיון שבויים כעקרונות שאמורים וצריכים ללכד את העם כולו סביב השאיפה להשבת החטופים. עוד הוא מספר כי ביום ראשון הקרוב ייכנס בן אחר שלו לרצועת עזה להמשך לחימה. זאת לאחר שבחודשי הלחימה הראשונים היה בין מוצאי המקום בו הוחזקו החטופים מתחת לפני האדמה. "זה הולך להיות שוב פחד של לא יום ולא לילה, אבל הוא יוצא בברכתי ובברכת אשתי כי זה ערך שהוא מעל כל מחלוקת, ואם לא נילחם עליו ולא נסתכן למענו אנחנו לא ראויים להיקרא עם. כיוון שכך, אין אדם יהודי, אדם שפוי ומערבי, גם אם הוא לא יהודי, ואין אדם עם יושרה שאינו בעד הדבר הזה".

לובר מוסיף ואומר כי עצם העובדה שממשיכים לדבר על מחלוקת סביב הערך של השבת החטופים, שאינו אלא הערך הכי מוסרי והכי יהודי, עצם העובדה שרידדנו את השיח אודות החטופים לרמה שהייתה כאן לפני שמחת תורה, שיח של ספקולציות עתידיות מיותרות, מדובר בעדות ליצר הרס עצמי בלתי יאומן.

במסגרת שיח מופרך שכזה אנחנו מייצרים לעצמנו מחלוקות סביב השאלה כיצד נגיב במידה וחמאס יסכים לדרישות ותובעים מהצד השני תשובות עכשוויות ומיידיות כאילו כל אחד מאיתנו הוא ראש ממשלה המכיר את כל מארג השיקולים. "אנחנו מצליחים בכישרון הרסני ומטופש למצוא משהו שאולי יהיה בעתיד, ועליו אנחנו רבים. בושה וחרפה שאנחנו מסוגלים להעלות בדל מחלוקת סביב הנושא הזה. הבנים והנכדים שלנו יזכרו לנו בעתיד שעל הדבר הזה נאבקנו".

על העצרת הצפויה להתקיים מחר בכיכר החטופים בתל אביב בשעה 19:30, אומר לובר ומדגיש כי מדובר ב"עצרת של כל עם ישראל, כל העם החופשי, ומי שיושב בבית בזמן הזה ולא מגיע לעצרת הזו כדי להוריד צל צילו של ספק שמא הוא לא מסכים, אני לא יודע מי הוא. אני אמנם אוהב אותו כי הוא אח שלי, אבל יש בינינו תהום של חוסר הבנה מוחלט לגבי מה שמדובר בו כאן", הוא אומר ומביע תקווה שמיליון בני אדם יתכנסו בכיכר לקריאה אחדותית ומחבקת מכל מגזר וגוון של ישראליות, "זה חיבוק אדיר למי שלא ישנים בלילה".

בעיניו של לובר לא יכול להיות שבאותה שעה של חיבוק יישב מישהו בבית קפה, כאשר ממש באותם רגעים חיילינו מסכנים את חייהם במקומות המסוכנים והאפלים ביותר על מנת להציל את החטופים, בעוד אותו שותה קפה נמנע מלעשות את המינימום הנדרש, לחבק את המשפחות הסובלות בציפייה ליקיריהן.

"זו לא עצרת על עסקה עכשיו או דרישה כזו או אחרת, כי אין לנו את מפת האינטרסים. זו עצרת אחדות ותמיכה שבה עומדים כולם ואומרים שאנחנו לא מוכנים שרוע אנושי יחזיק במשך תקופה ארוכה כל כך אנשים נשים וטף. איך יכול להיות אדם ישר, מוסרי שלא מגיע באותו זמן לכיכר החטופים?", הוא שואל.

על רקע דבריו אלה אנחנו שואלים אם מעבר להיגיון ולמוסר שעליו הוא מדבר, האם גם ברמת השטח הוא מוצא אוזן קשבת מהעבר השני של "המדרכה". לובר משיב וקובע כי אכן "אנשים חושבים מחדש", אנשים לומדים לחלוק ביניהם ועם זאת לחבק. "אפשר גם לחלוק כשתגיע לפתחנו עסקה או מהלך כלשהו לעצירת המלחמה או קידום המלחמה. 98 אחוזים מהעם מרגישים עכשיו את המכנה המשותף שיש בינינו".

"המלחמה יצרה כאב אינסופי, ולי יש הבנה במהו כאב ומה זה לשלוח את הילדים לעזה, אבל המלחמה הזו יצרה גם הזדמנויות שבכל שנותינו לא הייתה. זו הזדמנות שלא רצינו אותה באופן הזה, אנחנו לא שמחים על המלחמה ועל ההרוגים, אבל המלחמה יצרה הזדמנות אינסופית להדגשת המכנה המשותף הרחב שיש לנו, לא רק כי האויב רוצה להשמיד את כולנו, אלא כי יש לנו מכנה משותף שהוא הרבה יותר מאויב משותף, וצריך להדגיש אותו, לדבר עליו ולעשות עליו אמנות ותרבות".

חגי מספר על העמותה שהקים ותכליתה להגביר שלושה פרמטרים בעם ישראל. הראשון שבהם הוא אכן חיזוק המכנה המשותף שבינינו, השני הוא "ללמוד לנהל מחלוקות. אנחנו צריכים לדעת איך מדברים מחלוקת. אנחנו מדברים אותה בשפה נוראה ואיומה ועושים את כל הטעויות הבסיסיות שאפילו מורה מתחיל לא עושה. אנחנו לא יודעים לדבר מחלוקת ולנהל מחלוקת. אנחנו חוסמים כבישים, מקללים ומסרבים פקודות".

והפרמטר השלישי הוא "יצירת מנגנוני הכרעה. במחלוקת יש פסיקה. ברור שזה עובר דרך הצבעה בקלפי, ברור שהעם הוא הריבון, אבל אחרי הצבעה בקלפי, ממשלה מקבלת החלטה, גם אם היא מנוגדת לעמדתי. מנגנון ההכרעה הוא כזה שמכיל ומבין את דעת המיעוט, אבל ברגע שהמנגנון הזה קיבל תוקף מהצבעה בקלפי ועבר את כל האישורים הנדרשים, כל האזרחים בישראל עוברים לדום. זה לא אומר שמסכימים אבל זה אומר שמצייתים ולא מחריבים את המדינה. לא פייגלין חוסם כבישים ולא אחים לנשק חוסמים. זה היה פרק אפל במדינת ישראל. כששלושת הדברים הללו יקבלו תשומת לב ראויה יהיה כאן גן עדן וגם נראה אותו".

לובר מספר כי בעקבות אותו ערב בו עמד בהפגנה ונשא שלט שקרא לחדול מההפגנות ומהשיח האלים ועליו תמונת בנו, קיבל שיחות מעוד ועוד משפחות שכולות ש"פנו אלינו וביקשו שגם תמונות יקיריהן יהיו שם. שמחתי בכך והדפסנו שלטים, גם אם לא בהיקפים של 'אתה הראש אתה אשם', בשל המגבלה הכספית, אבל יש לנו קמפיין שלטים ענק, יש קמפיין ברשת, יש אנשים שיוצאים לצמתים בכל יום חמישי ובמוצאי שבתות עם וסטים צהובים שכתוב עליהם 'מפגינים אהבה' כדי לחדד את המסר המשותף שמדבר על שלוש הנקודות, מכנה משותף, לדבר ולנהל מחלוקת ומנגנוני הכרעה. אלה שלושת הדברים שבהם נפלנו ובהם נתקן".